חיים מהנים ליד הים

בכל פעם שדיברנו על הים, משפט אחד מופיע - "פני אל הים, עם פרחי אביב פורחים". בכל פעם שאני הולך לחוף הים, המשפט הזה מהדהד במוחי. סוף סוף, אני מבין לחלוטין למה אני כל כך אוהב את הים. הים ביישן כמו ילדה, נועז כמו אריה, עצום כמו עשב, וצלול כמו מראה. הוא תמיד מסתורי, קסום ומושך.
מול הים, כמה קטן הים גורם לאדם להרגיש. אז בכל פעם שאני הולך לחוף הים, אני אף פעם לא חושב על מצב הרוח הרע או על האומללות שלי. אני מרגיש שאני חלק מהאוויר והים. תמיד אני יכול להתרוקן וליהנות מהזמן בחוף הים.
אין זה מפתיע לראות את הים עבור אנשים המתגוררים בדרום סין. אפילו אנחנו יודעים מתי גאות ושפל. בזמן גאות, הים מטביע את קרקעית הים התחתונה, ולא ניתן לראות חוף חולי. קול הים מכה בחומת הים ובסלעים, כמו גם בריזה מרעננת מהים שמגיעה מהפנים, גורמים לאנשים להירגע מיד. מהנה מאוד לרוץ בים עם אוזניות. ישנם 3 עד 5 ימים של שפל בסוף החודש ובתחילת החודש בלוח השנה הירחי הסיני. זה מאוד תוסס. קבוצות של אנשים, צעירים ומבוגרים, אפילו תינוקות, מגיעים לחוף, משחקים, הולכים, מעיפים עפיפונים ודוגים צדפות וכו'.
הדבר המרשים השנה הוא לדוג צדפות בים בשפל. זה היה ב-4 בספטמבר 2021, יום שמשי. נהגתי ב"באומה" שלי, אופניים חשמליים, אספתי את אחייני, נשאתי אתי חפירה ודליים, חובש כובעים. הלכנו לחוף הים ברוח טובה. כשהגענו לשם, אחייני שאל אותי "חם, למה כל כך הרבה אנשים מגיעים כל כך מוקדם?". כן, לא היינו הראשונים שהגיעו לשם. היו כל כך הרבה אנשים. חלקם הלכו על החוף. חלקם ישבו על חומת ים. חלקם חפרו בורות. זה היה מראה שונה ותוסס למדי. אנשים שחפרו בורות, לקחו אתי חפירה ודליים, תפסו חוף מרובע קטן ולחצנו ידיים מדי פעם. אחייני ואני הורדנו את הנעליים, רצנו לחוף ותפסנו מטפחת חוף. ניסינו לחפור ולתפוס צדפות. אבל בהתחלה, לא מצאנו כלום מלבד כמה צדפים ואונקומלניה. גילינו שאנשים לידנו תפסו הרבה צדפות, אפילו שחשבו שחלקן קטנות וחלקן גדולות. הרגשנו עצבניים וחרדים. אז שינינו מקום במהירות. בגלל השפל, יכולנו להתרחק מאוד מחומת הים. אפילו יכולנו ללכת עד מתחת או באמצע גשר ג'י'מיי. החלטנו להישאר ליד אחד מעמודי הגשר. ניסינו והצלחנו. היו עוד צדפות במקום שהיה מלא בחול רך ומעט מים. אחייני היה כל כך נרגש כשמצאנו מקום טוב ותפסנו עוד ועוד צדפות. שמנו קצת מי ים בדלי כדי לוודא שהצדפות יהיו בחיים. עברו דקות ספורות, וגילינו שהצדפות אמרו לנו שלום וחייכו אלינו. הן הוציאו את ראשיהן מהקונכיות שלהן, נושמות את האוויר שבחוץ. הן היו ביישניות והתחבאו שוב בקונכיות שלהן כשהדליים קיבלו זעזוע.
שעתיים טיסה, הערב קרב. גם מי הים עלו. היה גאות. היינו צריכים לארוז את הכלים שלנו ולהתכונן לחזור הביתה. לדרוך יחפים על חוף הים החולי עם קצת מים, זה כל כך נפלא. תחושה נוגעת עברה מהרגליים לגוף ולנפש, הרגשתי כל כך רגועה, ממש כמו משוטט בים. בדרך הביתה, הרוח נשבה לפנים. אחייני היה כל כך נרגש וצעק "אני כל כך שמח היום".
הים תמיד כל כך מסתורי, קסום, מרפא ומחבק את כל מי שהולך לצידה. אני אוהב ונהנה מהחיים ליד הים.